אני כבר אוכל בקבר הוא ספר ביכורים משעשע להפליא, סאטירה שנונה על הפוליטיקה של גוף האישה ושל העבודה הנשית, רומן מרתק ומסנוור מרוב אופנה וזוהר.
בכל יום מימות השבוע, כשהשמש זורחת מעל השדרה השישית, אפשר לראות תהלוכה ייחודית של נשים – בעלות יציבה בטוחה, התנהגות מלוטשת, חיבור רשת פעיל וגוף שרירי ומטופח בדרך כלל – השועטות אל בניין אחד מסוים, שאליו מדרבנות אותן שאיפותיהן כמו אל מרוץ. הנשים האלה חכמות, אופנתיות ומתוחכמות כולן – כולל האישה שגופתה נמצאה במשרד.
כשהילרי ויטני היפהפייה מתה לבדה בחדר נעול וחסר חלונות במשרדי המגזין "רייג' פאשן בוק", קובעת תחילה המשטרה כי מותה הוא תופעת לוואי מצערת של הלחץ הכבד להיות רזה.
אבל חברתה הטובה, קתרין אונו, שגם היא עורכת במגזין, יודעת שהדיאטה של הילרי היא לא העניין, וגם אם היופי אכן יכול להרוג – אולי הוא צריך להתאמץ קצת יותר.
כעבור חודשיים מתגלגל פתק מסתורי בכתב ידה של הילרי לידיה של משטרת ניו יורק והתיק נפתח מחדש. הבלש מארק האטון מוצא את עצמו בעולמם הזוהר של רייג' ושל קתרין אונו הנפלאה וחמת המזג, המתעקשת להצטרף לחקירה.
קאט וחברתה, בס בונר, נחושות בדעתן לפתור את התעלומה כמו גם להגיע לשלמות אופנתית. אבל לעבודת הבילוש החובבנית שלהן יש תוצאות הרות אסון, ושתי הנשים התמימות מסתבכות בפרשיית סמים המשנה את חייהן לנצח.
"'השטן לובשת פראדה' בגרסה הפמיניסטית ובתוספת רצח." בוקליסט
"רומן הביכורים המהנה והלעגני של בורלנד הוא סטירי במובהק, מלגלג בשנינות על תעשיית היופי האכזרית, ויש בו סצנות שתצחקו מהן בקול. אלא שעל אף העיסוק השערורייתי (והמחכים) באיפור, טיפוח, אופנה וכמובן ברצון להיות רזה, מבצבצים בו הפגיעות וחוסר הביטחון שמתחת לפני השטח. איזה כיף למות מיופי." קירקוס ריוויוז
