למאטיס יש את השמש בבטן / יהודית קציר

אשה צעירה פוגשת גבר נשוי שגילו כפול מגילה. בהתחלה אינה אוהבת אותו. אחר – כך היא אוהב יותר מדי. הם נוסעים, הם חוזרים, הם נפרדים. היא אינה יכולה לשכוח אותו." כך מסכמת את העלילה ריבי, הגיבורה, וכל זה מתרחש במקביל לגסיסת אמה מסרטן, שתחילה מביא להחלפת עינה המרהיבה בעין מלאכותית, ובהמשך להתנפחות ביטנה כבהריון; וברקע מתפוררת חנות ספרים יוצאת – דופן, שבעליה קורא כל הזמן את `בעקבות הזמן האבוד` וחי את העבר כעכשיו מתמשך, שמתיו עדיין חיים. יגאל, הגבר הנשוי, היה הבטחה לקשר נצחי שהתנפצה, כמו זו של האב שנטש אותה, וכמו זו של נועה, אהובתה הראשונה של ריבי.

כמי שנלחמה על מקומה בעלילה, לא להיות אפיזודה צדדית, פונה ריבי להתחיל את המסע מחדש, הפעם בזיכרון ובכתיבת רומאן, שבו היא יכולה להיות הדמות הראשית, ובניגוד לחיים יש לה שליטה וחופש "לערבב אותנו יחד", להפרות בעצמה את הפרחים, בלי תלות. כמו אמה לגבי מאהבה דויד, גם ריבי "סכי – עיניים ללבה", וכשהיא מספרת – היא בוחרת בעיוורון – מדעת, כאילו הבחירה בידה איזה חלק של המציאות היא רוצה לגלות, ולמציאות אין שום מצב אמיתי לפני שצפתה בה.